**English to follow the Hebrew text**
בתור ילידת האייטיז, מודה שבזמנו לא התחברתי לסצנת הרוק שהיתה מאוד דומיננטית בקריות
של הניינטיז. הכרתי שירים פה ושם אבל לא טרחתי ממש להתייחס, לא יותר מלזמזם כשהם ברקע, כמו שהיום אי אפשר להתעלם מסטטיק ובנאל (למי שמנסה), אבל לא בטוח שלכולם אכפת מה הם בדיוק אומרים. עידן, לעומת זאת, עד היום מסרב להכיר בכך שהניינטיז עברו, ולא מזמן דיברנו על זה שנסע בסאבוויי ושמע שיר שפעם ניגן עם להקת הקאברים שלו, שיר של להקת ugly kid joe שנקרא
cats in the cradle.
ישבנו קצת והעלנו זכרונות ולא יכולתי שלא לשים לב שהמילים מדברות על משהו שמעסיק אותי לאחרונה.
בשיר, מתואר אדם, אבא, שעסוק וטרוד מאוד בענייני היום-יום: עבודה, חשבונות, מטלות, נסיעות, ואין לו זמן לילד שלו. הילד שמעריץ אותו וחולם יום אחד להיות כמוהו. אלא שאז, הילד באמת הופך להיות כמוהו! האבא כבר נהיה מבוגר ופתאום יש לו זמן ואולי הוא צריך קצת עזרה, ואולי הוא מתגעגע קצת... והסיומת מתארת את ההבנה שזה כנראה מאוחר מדי: and as I hung up the phone it occurred to me, he'd grown up just like me. My boy was just like me! הילדים שלנו סופגים המון מאיתנו, ההורים. האופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם, האופן שבו אנו מתנהלים ביננו.
בעולם שמקדש את החופש, האינדיבידואליזם והחומריות, אנחנו מחפשים/מחפשות לנו שקט, זמן לעצמנו, עצמאות ואני הראשונה, כאמור, שאעודד ואדחף לכך. א-ב-ל, וזה אבל ענק: אסור לשכוח שהילדים שלנו צריכים אותנו, לא רק בשביל ה״יומיום״, אלא גם בשביל השראה והלמידה מהאופן שבו אנחנו מתנהלים. לא רק כי הם הילדים שלנו ואנחנו אוהבים אותם הכי בעולם, גם כי אנחנו רוצים שיתנהגו אלינו בכבוד, בסבלנות ושיהיה להם זמן אלינו כשנהיה מבוגרים בעצמנו. מאז, ברגעים שאני מחפשת את השקט שלי, או נכנעת לעוד זמן אייפד/ פיפא ללביא ולסהר ואפילו ברגעים שאני חסרת סבלנות לאמא שלי, אני מנסה להזכיר לעצמי את השיר הזה. מנסה להזכיר לעצמי שהדבר הכי חשוב לשמור עליו, תמיד, בכל הקשר - הוא האיזון. מצרפת לינק לשיר, אני מקווה שתחשבו עליו קצת אחרת (אם לא חשבתם כבר). https://www.youtube.com/watch?v=VQVfKS7ukiE
credit: Wikipedia
As an 80's-born, I didn't relate to the vivid rock scene of the 90's back then. I knew many songs, but never really bothered to memorize or care about the lyrics, similarly to "Despasito" today, you just hum to it.
Idan, however, refuses to acknowledge that the 90's are over, and the other day while we were having some us-time, he told me he listened to one of the songs he used to play with his old cover band, "Cat's in the Cradle", which was a cover in itself by Ugly Kid Joe.
While reminiscing, I got exposed to the song's lyrics for the first time, which immediately connected me to something I've been preoccupied with recently.
The song tells the story of a man, a dad, that is constantly busy with work, bills, travels, everything but his little boy, who dreams of becoming like him. And, as he grew up, that's exactly what happened.
Suddenly, the dad is older and has more free time, maybe he needs some help, maybe he just misses his son. Alas, he comes to realize that it's too late already:
"And as I hung up the phone it occurred to me, he'd grown up just like me, my boy was just like me!"
Our kids absorb so much of how we behave, be it directly with them, or amongst ourselves as adults.
In a world that sanctifies freedom, individualism, and materialism, we are automatically drawn to seeking silence, time for ourselves, and I am probably the first to encourage that as a mom. However, we must never forget that our kids need us, not just to feed, bath, and educate them, but also to inspire and teach them to behave in a certain way. They are our kids and we love them with our whole hearts, but also, we want them to treat us with respect, patience, and have time for us as well when we're older.
Ever since, at times when I look for some peace of mind, succumb to more iPad/FIFA time for Lavi and Sahar, and even get impatient with my mom, I remind myself of that song. I try to remember that the most important thing to maintain, always, in any context - is a healthy balance.
Here's a link to the song, if you hadn't already - I hope you'll think of it somewhat differently from now on.
https://www.youtube.com/watch?v=VQVfKS7ukiE
Comments