כאמהות, המעבר מ״רווקות״ לאמהות מאוד ניכר עלינו: אנחנו חוות שינויים גם פיזיים וגם שינויים פנימים שאי אפשר שלא להבחין בהם. בין אם בהיריון הפיזי, ההורמונים, יוצאות לחופשת לידה, הגוף שלנו משתנה, הקריירה שלנו (גם ברמת הסתכלות על הקריירה וגם ברמה שעד היום השעות שעבדתי כבר לא בהכרח מתאימות לי), שינויים ברצונות ובצרכים וזה עוד בנוסף לכל הנודע של הורות טרייה והאחריות שבעקבותיה.
היום אני רוצה לדבר על משהו שאני יודעת שהוא פחות שיגרתי ופופולרי אבל אני חושבת שלא מדברים עליו מספיק. אולי יהיה קשה להתחבר מיד, אבל השאירו אותו בתאי ליבכם ותנו לו לחלחל ואני אפילו ממליצה לקרוא אותו שוב מחר.
האם יצא לך לחשוב על השפעת ההורות על בן הזוג שאיתך? הרבה פעמים מאחר ולא רואים עליהם סימנים פיזיים ומוחשיים אנחנו נוטות להתבלבל ולחשוב שמאז הלידה הם ממשיכים בחייהם כרגיל ובעצם אצליהם שום דבר לא השתנה!
אני חושבת שאם אני הייתי מודעת ומוכנה לראות את השינויים הפנימיים שגם בן הזוג שלי עובר תחילה מעצם הפיכתו לאבא בכלל ואחר כך בהמשך אבא לשניים זה היה מפחית ממני את המתיחות והתסכול שצברתי עליו כי דברים נוטים תמיד לצאת באי הסכמות וויכוחים.
מתי בפעם האחרונה דיברת עם בן הזוג, והוא שיתף אותך ברגשות ובתחושות שלו על עצם הפיכתו להורה, לאבא!
עד כמה העמקתם בכך שמאז הרחבת המשפחה, הלחץ והעומס על הכתפיים שלו גדל בכל הקשור בלהביא כסף ופרנסה הביתה (במקרים מסויימים)? נכון גם את שותפה ואולי אפילו מביאה הביתה יותר כסף, אבל אם נסכים או לא, עדיין יש פה עניין של אגו גברי.
את יודעת שיש לו חששות והוא ממש טרוד מאיזה אבא הוא יהיה?? ואיך הוא בכלל יתפקד כאבא?
עד כמה ידעת שהוא מרגיש חסר אונים בכל מה שקשור לטיפול בילד? שאין לו מושג מה לעשות שהרי מערכת היחסים האדוקה שהיתה לו לאחרונה עם ילד/ תינוק היתה במקרה הסביר להרים ולשחק עם האחיינים שלו.
וביננו, כמה פעמים קרה, שהתינוק התחיל לבכות לו בידיים ומיד החזיר לך אותו בטענה ״טוב, הוא רעב תתני לו לאכול״ ואת שאחרי יום ארוך מבקשת שניה בפרצוף מיואש וכבר עצבני ״ אבל עכשיו הוא אכל???!!״
את יודעת שהוא מסתובב בתחושה שלא משנה עד כמה מה שיעשה ויתאמץ הוא אף פעם לא יעשה את זה טוב כמוך? כי את שנמצאת עם התינוק מרבית השעות, מכירה אותו ואת השגרה שלו, ובשניה שאת הולכת להתקלח/ להיפגש עם חברות הוא חושש שהתינוק יתחיל לבכות ולא ידע מה לעשות איתו.
ידעת שגם לו יש חששות לגבי איך תראה הזוגיות שלכם, שהרי את, האהובה שיצא איתה למסע, שעד עכשיו הוא זה שקיבל ממך את היחס החם, הסבלני, החיוכים, שהיית כולך (תרתי משמע) שלו, ועכשיו הוא מתחלק באהבתך, בזמנך ובכלל בגופך. עכשיו בינך לבין עצמך, עד כמה איכותי היחס שהוא מקבל עכשיו? בדגש על איכות.
אני יכולה לרשום פה עוד הרבה, אבל באמת שיותר היה חשוב לי לרכז מקבץ נקודות , שימי לב שככל שמספר הילדים עולה והעניין לא צף, כך נותרים (או מתגברים) החששות, יש שרלוונטיים פחות, יש שמתעמקים וכמובן גם צצים חדשים.
אני יודעת שיהיה לך הרבה מה לענות בחזרה, להסביר, וייתכן שאת אפילו כועסת על עצם ההשוואה, וואלה? את גם תהיי צודקת ברוב המקרים.
אבל שניה, תעצרי רגע בבקשה, תחשבי על זה.
כן, הורות משפיעה על שני הצדדים, וכמה שקשה לנו באמהות, ואין צורך להכביר במילים, גם לצד השני שאיתנו הדברים לא קלים ולא באים בטבעיות.
אז היום, תני לדברים לחלחל, להכניס לתודעה שיש גם צד נוסף במערכת שחווה שינויים וקשיים.
זה לא בא על חשבונך אלא יחד איתך וזה חשוב מאוד לזכור - הוא יכול להיות הרבה יותר שימושי (גם בעיני עצמו וגם בעיניך) אם ירגיש יותר כשותף.
תזכרו שנכנסתם למערכה הזו ביחד וכן, אולי אפילו יש לכם כמה חששות דומים.
באהבה ❤️ עידית גבע MOMentum
As moms, seeing our transition to motherhood is easy - we undergo physical and mental changes, most of which are highly noticeable. Whether it's the pregnancy, hormones, maternity leave, changes in our physique, our careers (both in general and in terms of the hours that probably don't already work out), changes in what we need and want, and to top all that - getting a lifelong responsibility - those receive an abundance of exposures all around us: talked about, written about, etc, and rightfully so!
However, I want to put something else in the spotlight at this time, something less popular that I believe doesn't get enough exposure. Might be difficult to connect to - but please keep it in your heart and let this following text trickle down into your consciousness, perhaps even read it again at another time.
Have you ever given some serious thought to how parenthood has affected your spouse? Since they don't tend to show external (or otherwise noticeable) marks, it's easy to mistakenly assume that they have carried on with their normal lives.
In retrospect, had I known what was going on inside my husband's mind as he became a father (and then a father for two), perhaps a lot of my misassumptions, discomfort, and resentment would have been avoided! When was the last time you and your spouse had an open, honest conversation about his feelings regarding his transition to parenthood, of becoming a father?
How deep did you dig to gauge his stress levels, now having to incur the burden of providing to an expanding family? Yes, you probably share the burden of income, you may even be "the breadwinner", but eventually, it is a lot about the male ego.
Are you aware that he might have concerns and might be anxious about how well he would do as a dad? and what kind of dad will he be?
Did you know how helpless he felt whenever it came to take care of a baby? most probably his only previous interactions with babies would be playing with his nephew/niece, at best.
And, between us - how many times has the baby started crying in his hands, only to have him return the baby to you, claiming "well, he's hungry...", and you, after having a long day, need to indulge this need even though the baby had just eaten!
Do you know that he is most possibly walking around feeling that no matter what he would do, he'll never have your baby acumen? because you are the one who spends the majority of the time with the baby, know him/her and their routine, and the second you go to take a shower or meet friends - he gets all anxious that the baby would start crying and he wouldn't know what to do.
You also knew that he had concerns about what your relationship would look like, now that you, his partner for the journey, the one who gave him warmth, patience, and smiles, are now mostly dedicated to something else, sharing your love, time, and body.
Try remembering: how much quality time/treatment is he getting from you? emphasis on quality.
I can go on and on with questions, but I think these points are enough to make a point - note that the more children you have, yet this does not get addressed, the more his concerns are potentially amplified - some less than others, but still.
I know you have a lot to say in response, to explain, to counter - you might even be angry for even bringing up his side, and you know what? you might even be right in most cases.
Still, try stopping for a minute, and think about it, please. Yes. Parenting is difficult for all parties involved, and even though we obviously have a very hard time, our spouses might also be having negative experiences.
So let these words trickle slowly, perhaps opening you up to the notion that there is another side to it that experiences hardship.
You need to know that it's not necessarily at your expense, on the contrary - powering through this together can strengthen both of you, separately and jointly. He can actually be useful if he feels like a partner.
Remember that you went into this together, and yes, you might even have similar concerns.
Love ❤️ Idit Geva MOMentum
Comments