**English to follow the Hebrew text**
לקראת המעבר היו הרבה דברים שחששתי מהם, אחד הדברים זה כל הנושא סביב מחלות,
בעיקר של הילדים.
בארץ, שם אנחנו מכירים את המערכת ואיך היא עובדת, בכל פעם שמישהו מבני הבית היה חולה או משהו קורה בשעות לא שגרתיות, במידה וצריך הייתי יודעת לאיזו מרפאה ללכת, לאן להתקשר ואם צריך עזרה מהמשפחה אז הם מיד שם לצידך.
כשמישהו חולה זה אף פעם לא כיף בלשון המעטה, אבל לפעמים מתווסף לזה גם התזמון.
השבוע זה תפס אותי כשעידן היה מחוץ לעיר כמה ימים.
מצאתי את עצמי עם שני הבנים בבית, כשלביא חולה וסהר ביום חופש מאולץ כי היה בלתי אפשרי לסחוב את לביא מחוץ לבית אפילו במונית.
אז על זה שאנחנו על מרק עוף ואורז לבן חסר טעם התגברנו, ומהר מאוד הבנתי שהאתגר האמיתי שלי יהיה לשמור מרחק ביניהם, שני ילדים דעתניים שרוצים להיות ביחד בבית ניו יורקי טיפוסי ולא גדול במיוחד.
אני חייבת להודות, זה היה ממש קשה, ואני זוכרת איך בעבר מקרים כאלה היו שוברים אותי לגמרי, ואז הייתי מתחילה לצעוק ולייצר אווירה שלילית בבית או פשוט לבכות. מה שיותר קשה מהרגעים האלה, הם הרגעים שאחרי - שבהם מגיעים רגשות האשמה והחרטות על זה שאולי .הייתי קשה מדי עם הילדים ואולי היה משהו שהייתי יכולה לעשות אחרת
אז בסוף החלטתי לוותר. אין סיבה להפריד, הם רק ינסו יותר ויותר - ובמקום זה פשוט ניסיתי לחשוב על דרכים ״לרתום״ אותם לעזור לי להתמודד עם הסיטואציה. אז זה מתחיל בפשוט לתת להם להיות ביחד ולחלוק סרטונים ביוטיוב
וממשיך בנסיון שלי לגרד כל גרם של יצירתיות שבי, כדי לגרום לזה שהילדים לא סתם יהיו תקועים מול המסך, אלא שגם נפיק איזשהי תועלת מהיום הזה - ואולי... אולי אפילו יהיה כיף. אז למשל, כשסהר פיזר (סהר מאוד אוהב לפזר) חלקי פאזל בכל הסלון, נתתי לו לסדר את החלקים לפי הצבעים והדמויות וככה למדנו קצת על צבעים וזהויות, וגם היו לי כמה רגעים של שקט (לא חס וחלילה לשבת ולשתות קפה, אלא להכין ארוחת צהריים).
כהורים קשה להיות ספונטניים, אבל תזמוני המחלות האלה מחייבים אותנו, פתאום כל .התוכניות בשניה משתנות ומחייבות אותנו לשמור על ספונטניות וגמישות מחשבתית
אם רק נצליח לגלות איפוק וקצת סבלנות, זה מתגמל מאוד בסופו של דבר, והכי חשוב: ללא רגשות אשם!
עכשיו נותר לקוות שנעבור את הכל במהירות
חורף נעים ובריאות לכולם!
One of the things I dreaded the most while preparing to relocate, was the everything and anything regarding health, especially children’s illnesses.
Unlike in Israel, where we know how the system works, plus we have available family members to support during “after hours”, here in NY, we needed to start from scratch and there’s quite a difference between the two countries, let alone the fact that we’re on our own.
Having a sick child is never fun, but adding being new to the U.S. and Idan being out of town for a few days (what else?) really caught me off guard this week.
I found myself with the two boys at home - Lavi came down with the flu and Sahar took a forced day off, because I couldn’t possibly drag Lavi out of the house, and I had nobody to help me with it (which I should.. I know).
So, we totally owned making chicken soup and tasteless white rice, but then I realized my real challenge was to somehow juggle between the two kids in high-maintenance mode (one being sick and the other being 2.5 years old), while taking into account a typical New York apartment that’s not big enough to divide and concur.
I have to admit, it was really challenging, and I remembered how these situations would bring me to tears or spitting fire all over the place in the past, only to cope with the guilt that comes afterwards, about being too harsh with my kids, and what I could have done differently if I just kept my composure.
So, I decided to let it go! No reason to separate them, they’ll just try other ways to regroup. Instead, I came up with ways to leverage their energies into helping me power through this. So it started by cooling them off with some Youtube
And continued with my attempt to find every ounce of creativity in me, to make sure the kids aren’t stuck in front of the screen all day (which is the easiest way out), rather - maybe we could all get some benefit out of today, and, maybe, just maybe - have some fun. For instance, when Sahar scattered puzzle pieces around the house (Sahar loves to scatter), I gave him a task, to arrange the pieces by color and type, and so he got to learn more about colors & identities, and I got a few moments of silence (not to rest, god forbid! but at least to make lunch).
As parents, being spontaneous is very challenging, but these awkward timings force us into changing our plans without notice in advance, and that’s why we have to practice mental flexibility and never let that candle of spontaneity die out. If we could just keep our composure, it can be so rewarding eventually, and most importantly: guilt free!
Now all that’s left is to hope everything goes by quickly and healthily :)
Have a warm and healthy winter everybody!
Comments