המסע שלי

אם הייתם פוגשים אותי לפני 12 שנים, כנראה שהיינו מדברים על תקציבים, כספים ואקסלים.

כרואת חשבון ומנהלת כספים בארגונים גדולים, מהר מאוד הבנתי שאני לא ממש מתחברת לתחום, אבל המסלול שלי היה ברור וסלול. בבית שבו גדלתי חונכתי על הגישה השמרנית שאומרת שבעבודה שבה התחלת — שם נשארים עד הפנסיה.

המעבר לאימהות לפני 14 שנה טלטל את עולמי. פתאום לא היה לי טוב בעולם העבודה, וגם לא היה לי טוב במקום שעד עכשיו היה בו ממש טוב — וכל מה שהכרתי לא הספיק. החיים התנהלו סביב התינוק והשגרה שלו, ולא הבנתי מי אני ואיפה עידית של ״לפני״. הרגשתי שהכל שונה: הזוגיות, הבית, הגוף, הביטחון העצמי שלי. הרגשתי כבויה, כבדה ועייפה.

חונכתי שעולם הקריירה הוא תחום ״שלא נוגעים בו״. אז הבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתחיל לפעול למען עצמי, בדרכים שיגרמו לי להרגיש שוב טוב.

לאט לאט נוצר פער: מצד אחד, עידית של ״החיים עצמם״ — זו שניהלה זוגיות תקשורתית, אימהות טובה ובית, והתחילה להרגיש ולהיראות חיונית וטוב. מהצד השני, עידית של עולם הקריירה — המתוסכלת, שמרגישה ״קטנה״ ולא מוערכת.

התפטרתי מעולם המספרים לטובת עולם האימון וההתפתחות, והתרגשות להתחלה חדשה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה ההצעה לרילוקיישן לארה״ב, ובהמשך מעבר נוסף בתוך היבשת. מצאתי את עצמי ברכבת הרים של אתגרים, משברים, הסתגלויות ובנייה עצמית מחדש בארץ זרה — עם שני ילדים קטנים, בן זוג יזם עסוק בשעות לא שעות, וקריירה חדשה להקים מאפס.